פסק-דין בתיק עת"מ 1307/03

1.         העותר, בעלים של חלקה פרטית בישוב בית ינאי, מבקש לבטל החלטת משיבה 1 שדחתה ערר 71/02 שהגיש על החלטת משיבה 2 לפיה על החלקה חלה מגבלת בניה מכוח הוראות תמ"א 13 ולכן עליו לפנות למועצה הארצית לתכנון ובניה ולקבל הקלה מהוראות תמ"א 13 שמגבילות את הבניה המבוקשת על חלקתו של העותר. (ראה הערר שצורף כנספח א' לעתירה).

2.         משיבה 1 (להלן: המשיבה) קבעה בהחלטתה נשוא העתירה כי על העותר לפרסם הקלה לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) שתידון בפני הוועדה המקומית והמועצה הארצית, או להכין תוכנית מתאימה, זאת בהמשך להחלטתה הקודמת בערר 214/01 לפיה אין מניעה להתיר שיפוצו של הבית או הריסות חלקים ממנו ובנייתם מחדש באותו הקף, שטח ומיקום של הבית הישן אך כל תוספת בניה טעונה אישור של המועצה הארצית ולצורך כך על העותר לנקוט בהליכים לפי סעיף 149 לחוק (ראה ההחלטות שצורפו כנספחים ב' ו- ג' לעתירה).

העובדות

1.         בסוף שנת 1995 ביקש העותר מהמשיבה 2 (להלן: הוועדה) מידע תוכניתי בקשר לחלקה נשוא העתירה (להלן: החלקה) ומהנדסת המשיבה מסרה לו בכתב ובפגישה שקיימה עימו ביום 22.9.97 כי מאחר והחלקה נמצאת בתחום 100 מ"ר מקו המים חלות עליה הוראות תמ"א 13, וקווי הבנין כפופים לאישור המועצה הארצית (ראה נספחים א-ד לתגובת הוועדה).

2.         עד לחודש מרץ 2001 ביצע העותר עבודות בניה ללא היתר בחלקה, כמתואר בדו"חות הפקחים שצורפו כנספחים ה' לתגובת הוועדה, וזאת גם לאחר שהוצא נגדו ביום 14.1.01 צו הפסקת עבודה מנהלי, שאותו הבטיח העותר במכתבו ליו"ר הוועדה ביום 22.1.01 לקיים (ראה נספחים ו' ו- ז' לתגובה). העותר המשיך בבניה הלא חוקית גם לאחר שהוצא נגדו צו הפסקת בניה שיפוטי (ראה הבקשה והצו שצורפו כנספח ט' לתגובת הוועדה ודו"חות הפקחים שצורפו כנספחים ה' 7-8 לתגובה).

3.         ביום 11.2.01 ביקש העותר לראשונה היתר בניה בחלקה אך הבקשה נדחתה לאחר שהעותר לא נענה לדרישת הוועדה להשלים ולתקן את הבקשה וביום 10.7.01 הגיש ערר 21.4.01 למשיבה שדחתה אותו בשל המגבלות שמטילה תמ"א 13 (ראה נספחים ח' ו- י' לתגובה).

4.         ביום 27.12.01 הגיש העותר בקשה שניה למתן היתר בניה בחלקה, הוא לא נענה לבקשת הוועדה לקיים דרישות בקשר לבקשה. ביום 7.3.02 הגיש העותר ערר על ההחלטה וביום 10.3.03 החליטה המשיבה לדחות את הערר בהחלטה שהיא נשוא העתירה (ראה נספחים יג' - יד' לתגובה).

5.         ביום 31.12.01 מסרה הוועדה לעותר דף מידע לפיו על השטח חלה תמ"א 13 שמגבילה את הבניה בקו מאה המטר הראשונים מהחוף ורק לאחר אישור תוכנית עח/מק/4/133 ניתן יהיה לקדם את מתן היתר הבניה המבוקש על ידו.

החלטת המשיבה

ביום 10.3.03 החליטה המשיבה להחזיר את בקשת העותר לדיון בוועדה, לאחר פרסום הקלה ככל שהעותר יבחר לעשות כן.

המשיבה קבעה שבית העותר חורג מתחומי הבית שהיה קיים ערב אישור תמ"א 13 וגם אם יש לעותר, שרוצה לשפר את איכות חייו, טעמים טובים ונכונים לעשות כן וגם אם יש טעמים טובים לאישור של הקלה, נדרשת הקלה כדי לאשר את התוכנית. לדברי המשיבה, מרגע אישור תמ"א 13 צריכה בקשת סטיות מהקיים לפי הסדרים קודמים לעבור מסננת קפדנית בשל החשיבות שרואה המדינה בשמירה על משאב חשוב זה של חופי המדינה (ראה עמ' 4-5 להחלטה).

נימוקי העתירה

1.         על החלקה חלות תוכנית מפורטת עח/33, שקבעה בתשריט את יעוד החלקה כאזור מגורים חקלאי למחצה; תוכנית מתאר עח/200, שקבעה בתשריטה את חלקות ישוב בית ינאי כשטח חקלאי מיוחד שמותר לבנות עליהן בתי מגורים, ותמ"א 13, שאין בתשריט שלה כל מגבלת בניה בשטח המושב (ראה נספחים ד-ו לעתירה).

2.         פרשנות המשיבה פוגעת בזכויות שמוקנות לחלקה לפי התוכנית שבתוקף, אשר הוקנו עוד בשנת 1937 ונקבעו שוב בהוראות תמ"א 13. פרשנות זו סותרת את תכלית תמ"א 13 שהיא שימור המשאבים הטבעיים שעומדים לרשות הציבור, אשר נמצאים בשטח הציבור.

3.         המשיבה טועה בפירוש המונח "השימוש שהיה קיים" בסעיף 6 להוראות תמ"א 13 כמתייחס לשימוש שמומש בפועל ולחלופין יש לבחון אותו לפי מבחן עקרוני של מימוש בפועל. פרשנות מצמצמת זו מובילה לחיסול אזור מגורים במסווה של הקפאת מצב קיים.

4.         המשיבים טעו כשהתעלמו מתשריט תמ"א 13 לפיו נקבע למושב בית ינאי, שבו נמצאת חלקתו של העותר, יעוד של ישוב חקלאי שמותר למגורים, שכן לא ניתן להפריד בין המלל שבתוכנית לבין התשריט.

5.         העותר אינו צריך לבקש הקלה שכן סעיף 6 לתמ"א 13, עליו התבססו המשיבות 1 ו- 2 בהחלטותיהן, לא חל על החלקה שכן היעוד של מושב בית ינאי אינו חדש אלא נקבע עוד בשנת 1937.

6.         בתוכנית תממ/22/3, שצורפה כנספח י' לעתירה, לא נזכרת כל מגבלת בניה בישוב בית ינאי, למרות שהיא תוכנית מאוחרת לתמ"א 13, והדבר מוכיח שתמ"א 13 עוסקת בחוף הים ולא בשכונות מגורים.

טענות מקדמיות של המשיבים

1.         העתירה לוקה בחוסר נקיון כפיים שכן העותר החל לבנות את ביתו על החלקה מבלי שביקש היתר בניה לגביו והמשיך לבצע עבודות בניה למרות שהוצא לגביהן צו הפסקת בניה מנהלי וגם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום ובהסכמתו הוצא נגדו צו הפסקת עבודה שיפוטי.

2.         העתירה לוקה בשיהוי שכן כבר בסוף שנת 1996 הודיעה הוועדה לעותר שקיימת מגבלת בניה על החלקה לאור תמ"א 13, העותר לא עתר כנגד החלטות הוועדה לדחות את בקשותיו בשנים 2001 ו- 2002 ולא עתר כנגד ההחלטה של המשיבה בערר הראשון שהגיש, שניתנה ביום 23.8.01.

3.         הוועדה טוענת שהעותר לא מיצה את ההליכים בטרם הגיש עתירתו שכן לא נקט בהליך של בקשת הקלה מהמשיבה 4 כפי שהציעו משיבות 1 ו- 2.

4.         הוועדה טוענת שביהמ"ש לא מוסמך לדון בעתירה שכן מדובר בטענות שנידונו ונדחו ע"י המשיבה בשתי הזדמנויות ולפי סעיף 12 ב' (ד)(1) לחוק התכנון והבניה החלטות ועדת ערר בנושאי היתר בניה ותשריט חלוקה הן סופיות ואין אפשרות לערור עליהן.